The Gemara mentions a principle used in derashos known as אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, one amplificatory expression after another is restrictive. Meaning, when the Torah includes an application of a law in one situation, and then in another verse includes it in another situation, it is deduced that in all other situations the law does not apply. The logic for this is that otherwise, if the law was only stated in one case, the assumption would be to apply it to all similar cases. The repetition must then signal that it is limited to when the law is explicitly stated.

Let’s understand this by way of a simple example. If the law states that vehicles must stop at a red light, there is no reason to assume it does not apply to every vehicle - trucks, buses, motorcycles etc. But if the law is stated separately in two places, i.e., cars must stop at a red light and busses must stop at a red light, there is valid reason to assume that it does not apply to trucks.

As we have discussed many times, the mystical and chassidic interpretive process sees omnisignificance in all words of Torah, even highly legalistic phrases of the Gemara are subject to multi-level interpretations. Rav Tzadok MiLublin (ליקוטי מאמארים על סיום הש״ס) applies this principle in a novel and meaningful way. Specifically, certain efforts to try too hard will end up limiting and detracting instead of expanding. I will attempt to capture the essence of a deep discussion that he has regarding the role of the heart and the role of the mind, and different helpful or destructive ways they become activated.

Rav Tzadok starts with the principle that all motivation stems from the heart. The intellect, while far more pure, cannot be motivated on its own. Motivation comes from desire, and desire comes from the heart. Should the heart desire to do good, then it activates the intellect to devise ways to understand and do good. Should the heart desire evil, while intellect is always inherently pure, it can be used and directed by the heart to devise and plot the fulfillment of evil ends. Therefore, to succeed in positive intellectual and spiritual activity one must focus his or her heart and drives for good, causing a desire for good which will motivate the intellect. 

However, should one not properly harness his heart in a desire for good, the intellectual striving for good can end up spiritually void because it is emotionally tone deaf. This is what it means that Torah can be an elixir of life but also an elixir of death. If one engages in Torah with intellect alone without the heart guiding one toward goodness it can become an evil distortion. Rav Tzakok gives an example of this, the Torah literally says, “an eye for an eye”, intellectually there is no reason to believe it is not as simply stated, yet it is not. Intellectual analysis of Torah without a desire for goodness will lead to evil. The effort to add wisdom without adding heart constitutes too much effort and ultimately detracts. A heart that is channeled toward goodness will guide and influence the intellect in a non-analytic way to the truth. Too much analysis detracts instead of adds

רב צדוק ליקוטי מאמארים על סיום הש״ס

וידוע  כי נפש רוח ונשמה הם כנגד מוח לב וכבד, ואנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא דמשמע גם בהוה והיינו דהתחלת הרע בלב כמה שכתוב בהרואה (ס"א.) דיושב על מפתחי הלב, וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים וגם התחלת השתדלות הטוב הוא בלב ואיך שייך השתדלות במוח, אך באמת מצינו גם כן חכמה חיצונית רצה לומר ואמרו ז (ריש חלק) הקורא בספרים חיצונים וכו' משמע שיוכל לקלקל גם המוח חס ושלום והיינו דודאי מצד דביקות המוח בעילתו שהוא יש מאין אין שייך בו קלקול רק מצד התחברותו גם כן למטה אל הלב, וכשאינו פונה אל עילתו רק פונה למטה אז שייך חסרון בו כידוע דאתערותא דלתתא מוליד אתערותא דלעילא וכן הרצון שבלב מוליד מחשבה שבמוח כשחושק בלב לאיזה דבר אז גם כל מחשבות מוחו לדבר ההוא, [וזה צור ילדך תשי שמתישין כח פמליא של מעלה] וכשחושק לרע חס ושלום כן מחשבת מוחו אבל העיקר באמת נמשך מן הלב וכמו שאמרו ז"ל לא עבדו על זה אלא כדי להתיר עריות (סנהדרין ס"ג:) כי עכו"ם מוחם מזוהם באמת ובעל זה יש גם כן חכמות גדולות של הורדת השפע ומיני כישוף והיא חכמת בני קדם כנודע, וישראל שעמדו על הר סיני וקבלו התורה שהיא חכמת השם יתברך פסקה זוהמתן (כמה שכתוב שבת קמ"ו.) ונשמה שנתת בי טהורה היא ששורש החכמה שבמוח טהורה מכל זוהמא רק שנמשך אליה מבחוץ על ידי התאוה שבלב, [כמו שהמשילו בסנהדרין (מ"ד.) חטאי ישראל לאסא דקאי ביני חילפא שהשורש הוא אסא גם אחר החטא, מה אצל העכו"ם השורש הוא רע שכמו שהתורה הוא שורש לכל נשמות ישראל כנודע כן זה לעומת זה בחכמת כל בני קדם יש שורש לכל נפשות העכו"ם] ולכן אמרו (על זה י"ז.) כל דפרוש ממינות מיית דכל באיה וכו' וכן מעריות דאביק בה דמיא למינות (שם) כי עם ידי תוקף החשק בעריות מתקלקל גם החכמה שבמוח כמו שאמרו ז"ל בסוטה (ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס רוח שטות, כי השתדלות אדם באמת היא רק בלב וכשהקלקול עד שם אז מועלת התשובה שהיא גם כן בלב וכמש"נ ולבבו יבין ושב, ובדבר שקלקל בו מתקן אבל כשהקלקול בחכמה שבמוח לשם אין מגיע כח התשובה שעיקרה בחרטת הלב ואם ישובון השם יתברך חפץ לבלתי ידח וגו' לא ישיגו וכו' בזה הוא התיקון, כי המיתה הוא פירוד ההתחברות וכשהמוח בפני עצמו ואין לו התחברות עם הלב אז הוא טהור ואין בו שום חסרון, ולכך כל היד המרבה לבדוק בנשים וכו' כמה שכתוב (יומא ס"ו:) אין חכמה לאשה אלא בפלך פירוש פלך הוא שטוה בו שהוא מעשה ידיה שהאשה עושה לבעלה כידוע שהאשה יורדת להיות ראש לשועלים כטעם אין אשה אלא לבנים (כתובות נ"ט:) והיא חכמת שלמה שנקרא חכמה תתאה שנאמר ויחכם וגו' שהיה יותר חכם מזה ומזה והיה מעלתו מצד הפחותים ממנו ולא מצד עצמו, ונמצא עיקרו הוא רק מצד התחברותו למה שלמטה והחכמה הוא במוח שהוא הראש והגילוי ומעשה ידיה הוא סוף הגלוי וחכמתה הוא רק בזה, פירוש במה שלמטה היינו שכל חכמתה נמשך רק כפי הרצון שבלב ופעולת כלי המעשה וכמה שכתוב ויבן שנתן בה בינה יתירה (נדה מ"ה:) שהבינה שבלב מתגבר בה על החכמה עד שהחכמה נמשכת אחריה להיות מחשבת רק במה שחושקת בלב, ומצד הזה הבדיקה וההשתדלות אדם טובה עד למאוד לתקן גם במוח שכאשר משתדל בלב וכלי הפעולה אז גם המחשבה מן הצד שנמשכת אחר הלב מן הצד הזה היא מתתקן, ולעולם מקום ההשתדלות הוא רק בלב רק מצד הזה הוא ההשתדלות למוח היינו שהרע הנמשך בו מן הלב לא יהיה נמשך כאשר יכוף את הלב להיות רוצה רק בטוב ושלא לבחור ברע בשום פעם, אבל להשתדל במוח עצמו היינו בחכמתו לתקן החסרון שבחכמת מוחו על זה אמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח:) אפקורס ישראל כל שכן דפקר טפי וכמה שכתוב (שבת פ"ח:) למשמאילים בה סמא דמותא, שבה עצמה הרוצה לטעות יבוא ויטעה כמה שכתוב ז"ל (בראשית רבה פ"ח) שאמר כן השם יתברך למשה כי בתורה שבכתב שזהו בחי' דכורא א"ל כתוב והרוצה וכו' וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא) דאיסור והיתר עתידין לומר אנו ישראל שגם הם מאמינים בתורה שבכתב ומביאים ראיות ממנה לאמונתם כפי טעותם, רק השם יתברך יאמר מי שיש לו מסטורין וכו' שבתורה שבעל פה ומשנה שם הוא הבדיקה בנשים המשובחת לכל יד המרבה שהתורה שבעל פה היא חכמה הנובעת מלבות בני אדם חכמי ישראל האמיתים ונמצא בא על ידי כוחם והשתדלותם, ושם הוא הבירור כמה שכתוב בחכמה אתברירו היינו בחכמה תתאה שעל זה נאמר ויחכם וגו' מכל בני קדם שניכר יתרון של זה לעומת זה, כי גם אם ירבו גם איסור והיתר להתחכם אלף פעמים בדברי תורה חכמת שכלם אינו נקרא כלל תורה שבעל פה ומסטורין של השם יתברך כי אינו אמת, ואין נקרא תורה שבעל פה אלא החכמה הנובעת מלב קדושי ישראל כי החכמה המתחדשת מלב החכם היא נמשכת גם כן אחר הלב, כידוע פירוש אליבא דר' פלוני אליבא דרבנן אליבייהו וכו' בכל מקום בגמרא רק כפי לב ר' פלוני שכפי לבו כך הוא חכמתו ודעת שכלו, דרך משל שמאי היה קפדן כדאיתא בשבת (ל"א.) היה מחמיר בכל דבר וגודש הסאה והלל שהיה ענותן וטוב לבריות היה מקיל לעולם [חוץ מו' דברים שהם הו' קצוות כמה שכתוב במקום אחר אכ"מ] וכן כל כיוצא בו, וכל שבודק הגב יותר החכמה מזדככת יותר, אבל באנשים תקצן כנ"ל דבה סמא דמותא על ידי רבוי הבדיקיה בתורה שבכתב עצמה במקום שאין יד אדם שלטת וכמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ב:) למה זה מחיר וגו' ולב אין זה שיש בו תורה וכו', כי בלא יראת שמים שהוא הגדרת הלב מתאות רעות רק רוצה לשים השתדלותו בחכמה לבד על זה אמרו (יבמות ק"ט:) כל האומר אין לו אלא תורה אין לו, כי השתדלות הוא רק מחכמה ולמטה אבל בחכמה עצמה לא שייך השתדלות כלל ואין שייך לומר כלל יש לו על זה, ועל ידי זה מתפקר שלא להאמין בתורה שבעל פה רק בתורה שבכתב שהוא שורש החכמה וזהו למשמאילים בה עצמה, דרך משל הצדוקים והכותים שמאמינים בתורה שבכתב וכל מצה שהחזיקו בה הרבה מדקדקים וכו' (ברכות מ"ז:) אבל מדקדקים כפי דעתם בכונת המצות על דרך משל עין תחת עין מפרשים עין ממש ולפי דעתם מקיימים התורה בכל כוחם ובאמת על ידי זה יורדים לבאר שחת כי הם המבלים בני אדם חנם, ועיקר הטעות נמשך על ידי שחשבו שאין עולם אלא אחד פירוש כמו שאמרו ז"ל (מנחות כ"ט:) העולם הזה נברא בה' ועולם הבא בי', פירוש כידוע דב' אותיות ראשונות של שם מורות על חכמה ובינה מוח ולב ובעולם הזה העיקר הוא שעה אחת זו תשובה ומעש"ט ובעולם הבא עיקר הוא קורת רוח שהוא במוח וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר פ"ב) גם כן חכמה של עולם הזה הבל הוא לפני חכמה שלעתיד, והם אמרו אין עולם אלא אחד כי גם בעולם הזה לב אין ותורה מונחת בקרן זוית ואין צריך השתדלות בלב כי אין רבוי אחר רבוי אלא למעט שגם שהם מוסיפים שגם במוח יש השתדלות כל המוסיף גורע למעט על ידי זה השתדלות הראויה בלב וכלי המעשה כפי דעת התורה האמיתית ולכך באנשים תקצץ ואין כאן מקום להאריך עוד:

Translations Courtesy of Sefaria, except when, sometimes, I disagree with the translation

Do you like what you see? Please subscribe and also forward any articles you enjoy to your friends, (enemies too, why not?)